האם אפשר לקבל פיצויים על אירוע של "כמעט תאונה" ?

נהג נאלץ לסטות מנתיב נסיעתו עקב חשש לתאונה ועקב כך נגרם לו התקף לב שגורם למותו. האם מדובר ב"תאונת דרכים" לפי החוק?
מקרים בהם מתרחשים נזקי גוף כתוצאה מלחצים כאלה ואחרים המתחוללים בגופו של אדם הינם תופעה מוכרת למרבה הצער. לא אחת אנו נתקלים במקרים של מוות בתאונת דרכים בהם נוהגים ברכב סובלים תוך כדי הנהיגה מאירועים לבביים או מוחיים, שבעקבותיהם הם מאבדים שליטה ברכב ומתרחשת תאונה, או לדוגמא מצבים שבהם כלי הרכב נעצר גם מבלי שנפגע הוא עצמו כלל אך עדיין לנהגו אירע נזק גוף.

השאלה הינה כידוע מה קדם ומה גרם למה, האם אירוע תאונתי כלשהו, ובכלל זה "כמעט תאונה", הם שגרמו לאותו אירוע מוחי או לבבי לנהג בנסיבות, או שמא האירוע הלבבי נגרם באופן עצמאי ללא קשר לשימוש ברכב.

סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מגדיר בהגדרה הבסיסית מהי "תאונת דרכים" כך:
"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"

גישת בית המשפט היא כי מבחן השכל הישר מלמד, כי בהלה/פאניקה/סטרס הנגרם כתוצאה מאירוע מסכן חיים המתחולל על הכביש, הגורם לסטייה מנתיב הנסיעה, חזרה אליו ובלימת הרכב, מהווה חלק מהסיכון התחבורתי, כחלק מהאינטואיציה הבריאה, ההיגיון הפשוט והתחושה הטבעית כי אירוע כזה המתרחש תוך כדי נסיעה וגורם לנזק שנגרם בפועל הינו בגדר "תאונת דרכים".

אירוע מוחי/התקף לב/או כל אירוע פיזיולוגי דומה בשל הלחץ הרב שהופעל כתוצאה מאירוע זה, נכנס למסגרת הסיכון התחבורתי שיש בהפעלת הרכב.

כעולה מפסיקת בית המשפט העליון בנסיבות אלו, על התביעה להוכיח בשלב ראשון את עצם קרות התאונה תוך שימוש ברכב מנועי. בשלב השני על התביעה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לנזק.
בשלב הראשון על התובעים להוכיח ברמה הנדרשת במשפט האזרחי את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי, ובשלב השני, להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק, כאשר ראוי להקל עם התובעים את הנטל בשלב זה.
בכל הקשור לשלב הראשון נקבע כי על התובעים להראות כי נמצאו מימצאים אופיינים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השמוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק כמו; חבלות על גופו של הנהג שיכלו להביא לנזק או לתוצאה הקטלנית; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנהיגה, ועוד.

במילים אחרות, בשלב הראשון על התובעים להוכיח, כי במקרה דנא בזירת התאונה נמצאו ממצאים האופייניים לזירת תאונה המצביעים כי מה שאמנם התרחש בפועל הינו שימוש ברכב שתרם באופן רלוונטי וממשי לנזק, סימנים כמו חבלות על גוף הנהג; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנסיעה וכיוצ"ב.

בכל הקשור עם הקשר הסיבתי המשפטי, בחינת הסיבתיות המשפטית מבצעת מיון נוסף הבוחר מתוך הגורמים שהסבו עובדתית את הנזק, את אלה שהמשפט רואה בהם גורמים רלוונטיים, היינו אלה אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות.

הפסיקה, התייחסה לצורך בבחינת קשר סיבתי משפטי בחוק בנוסף לקשר הסיבתי העובדתי.
בית המשפט הבהיר, כי אין די בקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין "השימוש ברכב" לבין הנזק וכי יש צורך גם בקיומו של קשר סיבתי משפטי בין שימוש זה לבין התוצאה ובחן מהם המבחנים המתאימים לקביעת קיומו של קשר סיבתי משפטי.
המבחנים שעמדו לבחירה היו שלושה:
מבחן השכל הישר, מבחן הציפיות ומבחן הסיכון. מבחן הציפיות נדחה בהיותו לא תואם את עקרון האחריות המוחלטת לפי החוק ועלול להכניס בדרך האחורית את שאלת הרשלנות ממנה ביקש המחוקק לחרוג. מבין שני המבחנים הנותרים, העדיף ביהמ"ש העליון בדעת רוב את מבחן הסיכון, היינו כי שימוש ברכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף שנגרם, ככל שהנזק בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר ושבגינו ביקש המחוקק לתת פיצוי. מבחן זה תואם אחריות ללא אשמה וכן תואם את מטרת המחוקק, מעבר להיותו מבוסס על שיקולים של מדיניות משפטית, בהיותו גמיש ולוקח בחשבון את האינטרסים והערכים שהחוק מתחשב בהם וניתן לשלב עימו את מבחן השכל הישר. מכאן, שכל נזק הנופל למסגרת הסיכון שהנסיעה יוצרת, נגרם עקב אותה נסיעה וניתן לראות בה כגורם הממשי לנזק.

לאור האמור לעיל, גם אירוע חריג כדוגמת "כמעט תאונה" הגורמת לנזק גופני כמו התקף לב או אירוע מוחי, מהווה אף הוא "מאורע" לצורך הגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק ובתנאי שהוא קשור סיבתית לשימוש ברכב.